משה ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

עניינה של תובענה זו תשלום פיצוי בעקבות תאונת דרכים.

לטענת התובע בתאריך 08.01.10 התרחשה תאונה ונגרם נזק לרכב התובעים. במהלך התאונה נגרם גם נזק לרכבי צד ג'. במועד התאונה, נהג רכב התובעים היה בן 23 שנים שבעה וחצי חודשים. לאחר שנערכה שמאות לנזק רכב התובעים פנו התובעים לחברת הביטוח בדרישת פיצוי. הנתבעת דחתה את התביעה בטענה כי אין כיסוי ביטוחי על פי פוליסת הביטוח.

מנגד טוענת הנתבעת, כי התאונה התרחשה ביום 18.12.09. לטענת הנתבעת תובע לא היה כיסוי ביטוחי לאירוע. שכן, פוליסת הביטוח כיסתה נהיגת נהג מעל גיל 24. בעוד נהג התובעים היה פחות מגיל 24 שנים. בנסיבות אלו הנתבעת סירבה לשלם את סכום הפיצוי הנדרש ע"י התובעים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד התאונה לא היה כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה. (ראה עמ' 1 שורה 25 לפרוטוקול). שכן, נהג הנתבעים היה פחות מ- 24 שנים.

טענת התובעים היא, אם כן כי נפלה שגגה, עת לא דווח לחברת הביטוח במועד על העובדה כי הנהג פחות מ- 24 שנים נוהג ברכב. מיד עם קרות התאונה פנה התובע לסוכנת הביטוח והודיע על קרות התאונה וביקש שחברת הביטוח תפצה אותו. סוכנת הביטוח הודיעה לו כי אין אפשרות לפיצוי. כתוצאה מכך, החליף התובע את סוכנת הביטוח והוגשה דרישה באמצעות סוכן ביטוח חדש, דרישה זו נדחתה והוגשה תביעה.

בערב הדיון, שהתקיים בבית המשפט הוגשה בקשה לבית המשפט, לפיה ביקשה הנתבעת להוסיף מסמכים לכתב ההגנה. בית המשפט אישר את הבקשה והמסמכים נשלחו לב"כ התובעים באותו יום. ב"כ התובעים טען כי לא הספיק לעיין במסמכים. בסיכומים טען ב"כ התובעים כי אין לייחס למסמכים אלו משקל נוכח העובדה כי עורכיהם לא התייצבו בבית המשפט ולא ניתנה לתובע הזדמנות לחקור אותם. בנוסף נטען כי נפגע זכות התובעים להליך הוגן בשל הפגם שנפל בהגשת המסמכים. לאחר עיון במסמכים אני מוצא לקבוע כי אין לתת למסמכים אלו משקל כלל מלבד מסמכים שנערכו או נמסרו ע"י מי מהתובעים. שכן מדובר בהודעות בעל דין שהתייצב בבית המשפט או היה עליו להתייצב בבית המשפט. לאור האמור לא מצאתי כי נפגעה זכות התובעים ניתן להם יומם ראוי לציין כי התובע שתיים לא התייצב בבית המשפט מבלי שבית המשפט נדרש לכך, אי התייצבות התובע 2 נעשתה על דעתו. בית המשפט יתייחס בפסק דין זה להודעות התובעים בלבד שהוגשו לחברת הביטוח ובמסמכים שהתובעים ערכו. מסמכים שנערכו ע"י אחרים לא יינתן להם משקל כלל.

לעניין מועד קרות התאונה, שאלה זו שנויה במחלוקת. לבית המשפט הוגשו שני מסמכי הודעות של התובעים המתארים את אותה תאונה, אולם, משני המסמכים עולים מועדים שונים של מועד התאונה. ממסך אחד עולה כי התאונה התרחשה ביום 18.12.09. בנוסף, מולא מסמך הודעה לפיה התאונה התרחשה ביום 08.01.10. התובע שאינו מעורה באירוע התאונה לדבריו, לא יכול היה להסביר את הסתירה ופתר את עצמו כי תאונה אכן התרחשה (ראה עמ' 4 שורה 24 לפרוטוקול). לדברי התובע מי שיש לא ידע בעניין התאונה הוא התובע 2, אולם תובע זה לא התייצב למתן עדות בבית המשפט. הוכחת מועד התאונה הינה טענה שעל התובע להוכיח. תשובותיו של התובע למועד התאונה אינן מספקות. אין ספק כי בכל אחד מהמועדים לא היה כיסוי ביטוח לאירוע התאונה. טענת התובע כי בדו"ח השמאי מטעם הנתבעת נרשם כי התאונה התרחשה ביום 08.01.10 הינה הודאת בעל דין, אין בה ממש. השמאי לא היה עד לאירוע התאונה. הדברים שרושם השמאי לגבי הפרטים האינפורמטיביים, הינם פרטים שנמסרים לשמאי ואינם בידיעתו האישית. מלבד חלק חוו"ד השמאי לגבי השמאות המהווה חוו"ד מקצועית עצמה, אין לפרטים האחרים כדי להוות ראיה לגבי תוכנם.

לאור האמור, בהתחשב בעובדה כי נהג התובעים היה פחות מגיל 24 שנים, ניתן לקבוע כי לא היה כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה.

עקרון "הביצוע היחסי" טוען התובע כי על הנתבעת לשלם לתובע את החלק היחסי של הפיצוי, תוך הערכת הטעות והפחתה מסכום הפיצוי, שנעשתה בתום לב. לאחר עיון בכתבי הטענות, הסיכומים והעדויות שנשמעו בפני, לא מצאתי כי התובע נהג בתום לב. התובע טען כי בשל שכחה לא נשלחה הודעה לחברת הביטוח, שיש בה להרחיב את פוליסת הביטוח. התובע לא הביא את נהג המשאית כדי להוכיח כי מדובר בנסיעה חד פעמית בה נשכח הדיווח. התובע טען כי הנהג עבד בחברה במשך "חודשים שלושה" (עמ' 4 שורה 28 לפרוטוקול) חובת ההוכחה היא על התובע. התובע לא הביא שום ראיה המוכיחה כי מדובר בטעות חד פעמית. לא זו אף זו, לאחר שנאמר לתובע כי לא ניתן לתבוע בגין תאונה זו, העביר התובע לדבריו את כל ביטוחי הרכב שלו לסוכן אחר. על מנת שהסוכן יוכל לטפל בתביעה שונה מועד התאונה. בנסיבות אלו משהסוכן לא הובא להעיד בבית המשפט, הרי שלא מצאתי כי נפלה טעות בתום לב כדברי התובע לשינוי מועד התאונה, כי אם מדובר בשינוי מכוון כדי לאפשר להעביר את הטיפול בתביעה לסוכן אחר. לאור כל האמור לא מצאתי כי יש מקום להחיל את עיקרון הביצוע היחסי, שכן התובע לא הוכיח את תום הלב כנדרש ונראה על פניו כי התובע לא השלים עם העובדה כי הפיצוי לא ישולם ועשה ניסיונות של ממש להפעיל את הפוליסה, בכל דרך אפשרית.

סוף דבר, לאור כל האמור בהתייחס לגרסת התובע לנסיבות שכחת הדיווח לחברת הביטוח, נסיבות האירוע לאחר התאונה, בהעדר הוכחת טענת תום הלב, לפיו נקט התובע לדבריו, אני מוצא לדחות את התביעה.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ג, 21 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: